מזללה – רוצו לשם

"בוא נצא לאכול איפשהו, בא לי מסעדה טובה," אמרתי לר' לפני כמה ימים ובן רגע עיניו חשכו.

ר' לא אמר הרבה, אבל יכולתי לראות שהוא מודאג. הרי המסעדות הרגילות שלנו, אלה שנהגנו לצאת אליהן יחד, הן מסעדות שרחוקות מרחק שנות אור מטבעונות. אז זה כמובן נחמד להיות טבעונית בבית, וחדוות הבישול המחודשת שתקפה אותי היא ודאי לא משהו שר' יתלונן עליו, אבל לצאת עם זה החוצה, למסעדה רגילה? להסביר למלצרים מה אני אוכלת ומה אני לא אוכלת, להתחיל לפרק מנות לגורמים? אין ספק שהרגע שבו חברתו חובבת הפיין דיינינג תחליט לקחת את השגעון הטבעוני החדש שלה צעד אחד קדימה הדיר מנוחה מעיניו.

"בטח," הוא אמר לבסוף. "רק תבחרי לאן את רוצה ללכת."

הפעם היה זה התור שלי להיבהל (ואולי מלכתחילה הדאגה הייתה רק בראש שלי?). גם בלי להריץ בראש את כל רשימת המסעדות האהובות עלי, ידעתי שרובן ככולן לא יתאימו לנו יותר. אז לאן הולכים? אחרי חיפוש מסיבי של ביקורות באינטרנט, הרמתי כמה ימים מראש טלפון חששני משהו למזללה. "אני טבעונית," גמגמתי בטלפון. "יש סיכוי שיהיה לי מה לאכול אצלכם?"

כבר ברגע הראשון הבחורה בצדו השני של הקו הפתיעה. היא ידעה מה זה אומר שאני טבעונית ומה בדיוק אני לא אוכלת והודיעה לי בחביבות שהיא תבדוק מה בדיוק אפשר לעשות. אחרי המתנה קצרה היא חזרה אלי עם הסבר מפורט על מנות שאפשר לטבען. היא אפילו הציעה להקריא לי בטלפון את המרכיבים של אותן מנות מטובענות (אני חייבת להודות שאחרי שהמילה "ארטישוקים" נאמרה, הפסקתי להקשיב מרוב התלהבות) והבטיחה שיהיה מוצלח.

הגישה החיובית והאוהדת קנתה אותי בן רגע (וגם הארטישוקים המובטחים עזרו). הזמנתי מקום וקיוויתי לטוב.

כשהגענו למזללה בסביבות השעה תשע בערב, המסעדה הייתה בתפוסה חצי מלאה. מיד מצאה חן בעיניי אווירת ההמולה במקום, כמו גם העובדה שבניגוד להרבה מסעדות אחרות, השולחנות כאן לא מאוד צפופים. המארחת הובילה אותנו לשולחן שלנו והגישה לנו תפריטים.

התפריטים במזללה מסודרים בצורה קצת משונה: במקום החלוקה למנות ראשונות ועיקריות, המנות כאן מחולקות בצורה מבולבלת משהו לארבע קבוצות, שממוספרות (במקוריות רבה, יש לומר) 1-4. הקבוצה הראשונה היא קבוצה של לחמים ומאפים, הקבוצה השניה היא של מנות ראשונות, ובין הקבוצה השלישית והרביעית לא הצלחנו למצוא הבדל (המלצרית אמרה לנו אחר כך שגם היא לא בטוחה מה ההבדל ביניהן). כאן המקום לומר, למען הסר ספק, שלא מדובר במסעדה זולה: הלחמים נעים סביב 25 ש"ח למנה, הראשונות עולות בממוצע 60-70 ש"ח והעיקריות עולות בממוצע 80-90 ש"ח. אבל (ספוילר!) המזללה טעימה ונעימה, הגישה לטבעונות היא חיובית בצורה יוצאת מן הכלל, והעובדה שיש בה מנות מכל הסוגים הופכת אותה למקום האולטימטיבי לחגיגות.

אחרי עיון קצר בתפריט, הודעתי למלצרית שטיפלה בנו שאני טבעונית. היא אמנם נראתה די בקיאה בעצמה, אבל כנראה כדי למנוע אי נעימויות קראה למישהי אחרת (מלצרית אחרת, או אולי אחראית משמרת?) שקודם כל הרגיעה אותי – "יש פה הרבה מנות שאפשר ממש בקלות להפוך לטבעוניות לגמרי" – ומיד אחר כך ביררה עבורי במטבח והגיעה עם הסברים מפורטים לגבי מה אני יכולה להזמין ומה לא. מהמנות הראשונות מצאתי בעצמי מנה של סביצ'ה בורי בלי בורי שהמרכיבים שלה נראו מעניינים גם (ובעיקר) אחרי שמוציאים ממנה את הבורי. לעיקריות היא הציעה לי אחת משתי מנות טבעוניות מיוחדות: אחת  שהולכת לכיוון של ארטישוק-שעועית ירוקה-זוקיני והשניה שהולכת לכיוון של פטריות-ירקות שורש. אני, חובבת פטריות וארטישוקים ידועה, נקרעתי בין שתי אהבות גדולות. המלצרית, כשראתה שאני מתקשה להחליט, סיפרה לי שהשף אוהב טבעונים ואוהב לגוון ולהמציא מנות עבורנו, ושאני יכולה פשוט לא להחליט ואז הוא יהנדס לי משהו במטבח. אני חייבת להודות שאם יש משהו שאני אוהבת יותר מפטריות ויותר מארטישוקים זה הפתעות. הודעתי לה שזה נשמע לי נהדר ובשלב הזה חזרה המלצרית הראשונה כדי לקחת מאיתנו את ההזמנה.

מנה ראשונה: סביצ'ה בורי ללא בורי – מדובר במנה די גדולה של מעין סלט שמורכב מאטריות שעועית עם נענע, אצות, מלפפונים ובוטנים ברוטב אסיאתי קצת חריף. אני מאוד מאוד אוהבת מנות עם קריצה למטבח האסיאתי וגם במקרה הזה לא התאכזבתי. המנה הייתה מצוינת, מרעננת ועשירה בטעמים, פשוט תענוג צרוף.

נכון שזה נורא מביך לצלם במסעדות?

מנה עיקרית: קיבלתי מנה נהדרת שהכילה הכל מהכל – ארטישוק, שעועית ירוקה, זוקיני, פטריות, עגבניות צלויות וקרם חצילים. מנה יוצאת מן הכלל, עשירה, מעניינת ומגוונת. התענגתי על כל ביס (למעט קרם החציל שנשאר על הצלחת. ניסיתי לטעום ולחבב אותו, אבל עושה רושם שלא משנה כמה אני אנסה, אני פשוט לא אוהבת חצילים).

כאן המקום לציין פעם נוספת את הבקיאות הרבה שהראו המלצריות בכל הנוגע לטבעונות שלי. למשל, כשר' הזמין קובנה (במקום לחם), המלצרית הודיעה מיוזמתה שהקובנה עשויה על בסיס חמאה. כשביקשתי להזמין את הסביצ'ה בורי ללא בורי, המלצרית בדקה, גם כן מיוזמתה, שהאטריות במנה הן לא אטריות ביצים ושגם ברוטב אין מרכיבים "אסורים".

קינוח: הקינוח היחיד שהתאים לי היה קינוח של מרק טרופי עם כדורי סורבה וטפיוקה ואותו הזמנו. האמת היא שהקינוח היה החלק הפחות מלהיב בארוחה. אני מניחה שבמידה מסוימת זה לא באמת מפתיע, כי ממילא אני הייתי מאז ומעולם יותר טיפוס של שוקולד ופחות טיפוס של קינוחי סורבה ומרקי פירות. במקרה הזה, בעוד שכדורי הסורבה (פטל ומנגו, למיטב זכרוני) היו נפלאים, למרק היה טעם חזק מדי של אשכולית שלא מצא חן בעיניי בכלל.

שורה תחתונה: הביקור הראשון שלנו במזללה היה סופר-מוצלח ואין שום ספק בכלל שנחזור. וזו גם ההמלצה שלי – לא ללכת למזללה, לרוץ!

והערה אחרונה לסיום: כמו שציינתי, אני התקשרתי למזללה כמה ימים מראש כדי לוודא שבתור טבעונית אני אמצא מה לאכול וגם כדי לתת למקום heads up בנושא. אני לא בטוחה שזה הכרחי, אבל כדי למנוע אי נעימויות מציעה לכם לנהוג כמוני.

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת ביקורת מסעדות

סלט צבעוני של סוף הקיץ

"מה סלט, מה?" ס' מתפרצת עלי מיד כשהמלצר מסיים לקחת מאיתנו את ההזמנה. "אם אני כבר יוצאת לאכול בחוץ, אני אנצל את זה כמו שצריך ולא אבזבז את זה על ערימה של עלי חסה עם מלח."

"אני אוהבת סלטים," אני מתגוננת בקול ענות חלושה. "ולא כל הסלטים הם ערימה של עלי חסה."

"עדיין, סלט זה סתם ערימה של ירקות. זה לא אוכל."

מפגשי השלמת פערים הם מפגשים מוזרים. עצם העובדה שיש פערים שצריך להשלים מבטיחה שלל שתיקות מעיקות, שיחות מעושות וסיפורים מאולצים.

"אז מה קורה?" ס' שואלת ואני מנסה לחשוב מאיפה אני מתחילה בכלל לענות על השאלה הזו ושוקעת בתוך עצמי, משתתקת. אני מסתכלת על ס'. גם היא שותקת עכשיו, שקועה במנה שלה כמו שרק מישהי שמנצלת כמו שצריך את ההזדמנות לאכול בחוץ יכולה לשקוע במנה. בזוית העין אני קולטת התחלה של חיוך. העיניים שלה קצת נוצצות. נדמה לי ששני אלה לא קשורים לאוכל, אבל אני כבר לא יודעת לומר בודאות. פעם ידעתי.

במפגשים כאלה, מפגשי השלמת פערים, נאמר הרבה, אבל גם לא נאמר כלום. מילים עומדות על קצה הלשון, מנסות להתגלגל החוצה אבל נשארות תקועות. משפטים מתחילים להיאמר ונקטעים. ושוב שתיקה. האוויר בינינו ספוג בגעגוע. האווירה מוכרת, אבל קשה להתעלם מאי הנוחות, מהתחושה הקשה של ההחמצה.

באופן טבעי השיחה בורחת למחוזות מוכרים. במקום לגשר על הפערים בהווה, אנחנו חוזרות שוב ושוב לחוויות עבר משותפות, דשות בהן הלוך וחזור. גם זה נעים. כל אחת מנסה ללקט את הזכרונות המוצלחים ביותר, לדלג על אלה שעלולים להכאיב למי מאיתנו, אם כי נדמה לי שבשלב מסוים שתינו שמות לב שהחיפוש הזה אחר סיפורים מלפני עידן ועידנים רק מדגישה את התהום הפעורה בינינו היום. ושוב השקט הזה.

"איך היה הסלט שלך בסוף?" ס' שואלת, בעיקר כדי להפיג את הדממה ואני אומרת לה שלא משהו, למרות שדווקא היה לי טעים, כי נדמה לי שתשובה כזו תהיה פרודוקטיבית יותר לשיחה בינינו.

ואני צודקת.

"כי סלט זה סתם ערימה של ירקות, זה לא אוכל!" מכריזה ס' בהבעת ניצחון. החיוך שלה מתרחב ומאיר את כל בית הקפה. אני, שזוכרת תקופות פחות מחויכות, שמחה לראות שדבר פעוט כמו ערימה של ירקות גורם לה לחייך ככה. באופן אוטומטי אני נדבקת ממנה ומחייכת בעצמי. נדמה לי שהאווירה הופכת נינוחה יותר.

כמה הערות לפני שמתחילים:

פלפל קלוי – בואו נשים את זה על השולחן כבר עכשיו: מעולם לא הכנתי פלפל קלוי במיוחד לצורך שילובו במתכון כלשהו. העניין הוא שאני אוכלת פלפלים טריים רק כשהם ממש טריים, קשים ומתפצחים. ברגע שהם מתחילים להתרכך, אני לא מסוגלת לאכול אותם יותר ובמצב כזה, קליית פלפלים היא פשוט הדרך הטובה ביותר לנצל אותם עד הסוף. התוצאה היא שפלפלים קלויים הם מוצר די קבוע במקרר שלי. זה כל כך טעים ולא פחות חשוב, זה כל כך פשוט – מחממים תנור לחום גבוה, חותכים את הפלפלים לחצאים (כמובן מנקים אותם מהגרעינים), אופים 25-30 דקות עד שהם משחימים ומתרככים, דוחפים אותם לתוך שקית, קושרים, ונותנים להם להזיע עד שהם מתקררים. כשהם קרים, בגלל אפקט השקית, אפשר לקלף אותם בקלי קלות. אתם מוזמנים להכין פלפלים קלויים במיוחד עבור המתכון הזה, או להחליף את הפלפל הקלוי בפלפל אדום טרי (ולו כדי לשמור על הצבעוניות), או לאמץ את השיטה שלי ולדאוג למלאי קבוע של פלפלים קלויים וככה לחסוך את הדילמה ולהרוויח תוספת נהדרת לסנדוויצ'ים, סלטים, ועוד המון מנות אחרות.

עלי בייבי – בעצם, אפשר להשתמש באיזה עלים ירוקים שאתם מעדיפים – בייבי, רוקולה, רוקט, בייבי תרד. הכל עובד. הדבר היחיד שחשוב פה זה להוריד לעלים את הגבעול, ולקצוץ אותם היטב. אני השתמשתי ברוקולה, אגב.

חיטה – גם החיטה כאן היא לא מנדטורית. אפשר להחליף אותה באורז, בורגול, קוסקוס – מה שאתם מעדיפים. אני אוהבת חיטה בעיקר בגלל המרקם הכיפי והנגיס שהיא מקבלת אחרי בישול, אבל לא חייבים. אם בוחרים כן להשתמש בחיטה, אני ממליצה להשרות אותה מספר שעות לפני הבישול. הבישול עצמו די פשוט – שמים הרבה מים רותחים בסיר, מוסיפים את החיטה ומלח, מבשלים 25-30 דקות בסיר מכוסה ומסננים בתום הבישול. רק אל תשכחו לטעום ולוודא שהחיטה הגיעה למרקם שמוצא חן בעיניכם לפני שמסננים את המים.

שזיפים – הכוונה היא לשזיפים השחורים-סגולים החמצמצים, אלה שמבפנים יש להם צבע בורדו יפהפה. אני בטוחה שיש להם גם שם יפה, כי לזנים השונים של השזיפים יש שמות יפהפיים (סנטה רוזה, למשל), אבל האמת היא שאני פשוט לא יודעת לקשר בין זן השזיף לבין השם שלו. אולי תמונה תעזור.

ואחרון חביב: סלרי – אני יודעת, אני יודעת. סלרי?! מי אוהב סלרי בכלל? אבל בסלט הזה הוא עובר טיגון קצר, הטעם שלו הופך למעודן הרבה יותר והוא משתלב יפה מאוד בסלט. אם לא שכנעתי אתכם, אפשר לוותר עליו.

ומתחילים…

מרכיבים:

  • כוס-כוס וחצי חיטה מלאה (אחרי בישול)
  • פלפל צהוב אחד
  • פלפל אדום קלוי אחד
  • גזר אחד גדול
  • 2-3 גבעולי סלרי
  • צרור נדיב של עלי בייבי ללא גבעולים
  • חצי בצל סגול
  • 2 שזיפים
  • מעט שמן לטיגון הסלרי

לרוטב:

  • מיץ מחצי לימון
  • כפית סילאן
  • 2 כפות שמן זית
  • מלח, פלפל לפי הטעם

הכנה:

  1. קוצצים את כל הירקות דק-דק-דק. את הפלפל, הפלפל הקלוי, הגזר, עלי הבייבי, הבצל והשזיפים  מערבבים בקערה יחד עם החיטה.
  2. מטגנים את הסלרי הקצוץ עד שהוא מזהיב מעט ומערבבים עם שאר רכיבי הסלט.
  3. מערבבים היטב את כל רכיבי הרוטב, שופכים מעל הסלט ומערבבים היטב.
  4. אוכלים בתאבון רב.

כמו רמזור מקולקל.

זה כבר יותר טוב.

הצבעים, הצבעים.

השארת תגובה

מתויק תחת ירקות, סלטים

בראוניז

"בבישול יש סוג של כישוף: בבחירת המרכיבים, בערבוב שלהם, בריסוק, בהמסה, ביציקה, בתיבול, במתכונים עצמם, שנלקחים מתוך ספרים עתיקים, בכלים המסורתיים – המכתש והעלי שבהם אימא שלי השתמשה כדי לייצר קטורת, שהוסבו למטרה ביתית יותר, בתבלינים וצמחי הריח שלה שהעניקו את הניחוח שלהם לקסם ארצי, חושני יותר. אני מתענגת על זמניותה של התוצאה; כל כך הרבה הכנה אוהבת, כל כך הרבה אמנות וניסיון, מתנקזים לתוך עונג שיכול להימשך לא יותר מרגע, שרק מעטים יוכלו לחוות אותו במלואו.

אימא שלי התייחסה במורת רוח לעניין שגיליתי. עבורה, אוכל לא היה הנאה אלא צורך חיוני מייגע ומעורר דאגה, מעין מס שעלינו לשלם על החופש שלנו. אני גנבתי תפריטים ממסעדות ושלחתי מבטים נכספים אל חלונות ראווה של קונדיטוריות. ודאי הייתי בת עשר – אולי יותר – כשטעמתי שוקולד אמיתי בפעם הראשונה. ועדיין הקסם נמשך.

נשאתי מתכונים בראשי כמו מפות. מתכונים מכל הסוגים; מתכונים שקרעתי ממגזינים בתחנות רכבת עמוסות, מתכונים שחילצתי מאנשים שנקרו בדרכנו, מתכונים שהם פרי זיווג מוזר שרקחתי בעצמי."

– ג'ואן הריס, "שוקולד" (תרגום חופשי)

 

התשוקה לשוקולד מאז ומעולם הייתה חולשה אמיתית שלי. הטעם המרוכז והסמיך של השוקולד, הריח המתוק והמופלא שממלא את הבית כשהוא נאפה, החיוך הבלתי נשלט שעולה על הפנים ברגע שהלשון פוגשת בטעם המתוק-מתוק הזה.

כשהגעגועים לטעמו של השוקולד החלו לנקר בי, התחלתי לחפש מתכון לעוגת שוקולד עשירה, לחה, מרוכזת, עמוסה לעייפה בשוקולד משובח. בחנתי הרבה מתכונים, שאף אחד מהם לא ענה על הדרישות שלי, עד שבסופו של דבר השתמשתי במתכון שהביאה אורי שביט (בשינויים שלי).

לומר שהמתכון הזה סיפק אותי יהיה אנדרסטייטמנט. התוצאה הייתה מוצלחת ביותר, באופן שהפתיע גם אותי. גם לא-טבעונים שהצעתי להם לטעום את הבראוניז אכלו בתאווה. וזו עוד סיבה שבגללה אני אוהבת את הבראוניז האלה – הם מדגימים יפה שאפשר להכין ולאכול קינוחים טבעוניים נהדרים, ואפילו בקלות, בלי להתפשר על הטעם.

אלגנטי.

כמה הערות לפני שמתחילים:

שוקולד: בבראוניז "רגילים" תמצאו תמיד כמות נדיבה של שוקולד (וכמות כמעט זהה של חמאה). במתכוני בראוניז מטובענים, לעומת זאת, תמצאו בהרבה מקרים אבקת קקאו שאמורה מסיבה זו או אחרת להחליף את השוקולד. אין לי שום דבר נגד אבקת קקאו, אבל אני לא חושבת שהיא יכולה להחליף את הטעם העשיר והנהדר של שוקולד מריר, ולא את המרקם המוכר של הבראוניז. אם תשאלו אותי, בראוניז בלי שוקולד הם לא בראוניז אלא סתם עוגת שוקולד. שזה לא רע, כמובן, אבל לא לזה התכוון המשורר.

אני משתמשת במתכון הזה ב-300 ג' שוקולד מריר (חשוב לבדוק, כמובן, שהוא לא חלבי). למי שנרתע מהכמות אני אזכיר, ראשית, שאלה הכמויות שתמצאו בדרך כלל בעוגות שוקולד לא טבעוניות. שנית, אנחנו מוותרים על החמאה וגם זה טוב. שלישית, העוגה שמתקבלת כל כך עשירה וכבדה, שממילא מסתפקים בחתיכה קטנה בלבד, ואם כבר אוכלים חתיכה קטנה של עוגה, לא כדאי שהיא תהיה מושלמת?

מוצקי קקאו:  אני משתמשת בשוקולד עם 60% מוצקי קקאו. בעיניי זה האחוז המועדף, לא מתוק מדי ולא מר מדי. אני מניחה ש-70% זה עדיין בסדר, אבל כאן הייתי עוצרת.

שמן: במתכון הזה השתמשתי בתערובת של שמן קנולה ושמן קוקוס. אני מהמרת ששימוש בחמאת קקאו יכול להניב תוצאה מעודנת עוד יותר, אבל טרם יצא לי להתנסות ולכן אני לא יכולה להמליץ. יום אחד גם זה יקרה.

קמח: שימו לב שהקמח שמשתמשים בו (בין אם אתם משתמשים בקמח לבן בלבד ובין אם אתם מערבבים את הקמח הלבן עם קמח מלא) הוא קמח רגיל ולא קמח תופח. בראוניז אמורים להיות נמוכים ודחוסים ואין שום צורך להוסיף להם שום מתפיח.

עוד דבר שכשאי לשים לב אליו בהקשר לקמח הוא הניפוי. כשמשתמשים בקמח לבן אני נוטה לוותר על שלב הניפוי, אבל כשמשתמשים בקמח מלא הוא הכרחי כי בקמח מלא יש הרבה גושים שלא מתערבבים בצורה אחרת.

מעדן סויה: מבין כל תחליפי הביצים שנתקלתי בהם, יצא לי להשתמש רק במעטים – בננה, רסק תפוחים ומעדן סויה. באופן אישי אני לא אוהבת בכלל מעדני סויה. מלבד המרקם שלהם שאני לא מאוד מחבבת, אני מרגישה שיש להם טעם לוואי לא נעים ולכן נמנעת מלאכול אותם כמו שהם ומעדיפה גם לא להשתמש בהם כתחליף לביצים בעוגות שהטעם שלהן עדין יותר, מפני שבעוגות כאלה טעם הלוואי הופך להיות דומיננטי ומעיב על ההנאה. במקרה הזה לא הרגשתי שום טעם לוואי של סויה ולכן אני ממליצה להשתמש במעדנים כתחליף שגם מוסיף נפח לבראוניז.

שימו לב שבהוראות המתכון, ציינתי שיש להמתין עד שהתערובת מתקררת לפני שמוסיפים לה את מעדני הסויה. זה חשוב, כי שוקולד לא מגיב היטב לשינויי טמפרטורות. כשמוסיפים לשוקולד חם נוזל קר, המרקם שלו משתנה באופן אוטומטי ומתמצק בצורה לא נעימה. אני לא מכירה דרך לתקן את זה, לכן עדיף להימנע.

אפיה, צינון, פריסה: כדי שבראוניז יצאו כמו שצריך ולא יתייבשו, נדרשת אפיה מינימלית. כל דקה מעבר לזמן הרצוי עשויה לגרום להם להתייבש. אצלי הם נאפו במשך 21 דקות, אבל קשה לי לתת המלצה חד משמעית כי משך האפיה הנדרש משתנה מתנור לתנור. לכן, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בנושא הזה היא ניסוי וטעיה. בכל אופן, הבראוניז צריכים לצאת מהתנור כשהם עדיין רכים מאוד, אבל כשקיסם שמכניסים לעוגה לא יוצא רטוב ומלא בשוקולד. כשמוציאים את העוגה מהתנור הקרום החיצוני מתקשה מיד. כשהבראוניז מצטננים הם הופכים להיות מוצקים יותר ואז גם אפשר לפרוס אותם. אני ממליצה שאחרי הצינון תתנו להם להתקרר עוד כמה שעות במקרר לפני הפריסה, אבל זה לא הכרחי. בכל אופן, לא לנסות לפרוס אותם לפני שהם מצטננים לגמרי. זה לא יעבוד, וחבל.

ומתחילים…

מרכיבים:

  1. 300 גרם שוקולד מריר שבור לקוביות
  2. 80 מ"ל (שליש כוס) שמן קנולה
  3. 80 מ"ל (שליש כוס) שמן קוקוס
  4. 200 גרם (כוס) סוכר
  5. כפית תמצית וניל
  6. שני מעדני אלפרו וניל
  7. 210 גרם קמח (1.5 כוסות, אפשר לערבב חצי-חצי עם קמח מלא)

הכנה:

  1. מחממים תנור ל-170 מעלות.
  2. מניחים את קוביות השוקולד בקערה במיקרו וממיסים בפולסים של 15-30 שניות בכל פעם עד שכל השוקולד נמס.
  3. מערבבים את השוקולד עם שני סוגי השמן. מוסיפים את הסוכר ומערבבים היטב. מוסיפים את תמצית הוניל ומערבבים שוב. ממתינים שהתערובת תתקרר מעט. אחרי שהיא מתקררת, מוסיפים גביע אחד של מעדן סויה, מערבבים עד שהוא נטמע ורק אז מוסיפים את השני. התערובת מסמיכה באופן מיידי.
  4. בקערה נפרדת מנפים את הקמח. השלב הזה חשוב במיוחד אם עושים שימוש בקמח מלא במתכון.
  5. מוסיפים את הקמח לתערובת השוקולד ומערבבים מעט – רק עד שהכל מתאחד.
  6. מעבירים את התערובת לתבנית משומנת ואופים 20-25 דקות. הבראוניז המוכנים רכים מאוד, אבל קיסם שמכניסים לתוכם יוצא נקי יחסית (ובכל אופן לא מכוסה שוקולד נוזלי).
  7. מניחים לבראוניז להצטנן לחלוטין לפני שפורסים אותם.

שדרוגים: 

אספרסו: מנת אספרסו מוסיפה לבראוניז ארומה של קפה שאני מאוד מאוד אוהבת. אם רוצים, מוסיפים מנה אחת של אספרסו, אחרי צינון, יחד עם תמצית הוניל.

אגוזים: חופן של אגוזי מלך או פקאן (שבורים) ישתלבו נהדר. אם רוצים, מוסיפים אותם אחרי שמאחדים את תערובת השוקולד עם הקמח, ומערבבים ערבוב קצר ביותר.

חמאת בוטנים: במידה והחלטתם לא להשתמש באגוזים או באספרסו, אפשר להכין בראוניז שוקולד-חמאת בוטנים (אם בחרתם כן להשתמש באגוזים או באספרסו, לא מאוחר מדי לשנות את ההחלטה!). איך מכינים? בקערה קטנה מערבבים חצי כוס חמאת בוטנים טבעית (אני ממליצה על חמאת בוטנים של חברת B&D, שמכילה 100% בוטנים קלויים בלי תוספות תמוהות של שומן צמחי מוקשה) עם 2-3 כפות סוכר (או יותר, לפי הטעם), עד שמתקבלת תערובת במרקם דומה לזה של בלילת השוקולד. האמיצים במיוחד מוזמנים להוסיף מעט מלח גס לחמאת הבוטנים.

כשבלילת השוקולד כבר בתבנית, שופכים מעליה את תערובת חמאת הבוטנים. מעבירים סכין בתוך הבלילה כדי שחמאת הבוטנים תחלחל לתוך השוקולד וכדי ליצור לעוגה מראה יפה מלמעלה.

9 תגובות

מתויק תחת מתוק

עוד בלוג אוכל טבעוני?!

אהלן, אני ק, טבעונית טריה למדי מטעמים אידיאולוגיים, נמצאת כרגע בחצי הפחות מוצלח של שנות העשרים לחיי ומתגוררת בתל אביב בדירה קטנה אך נעימה, שאותה אני חולקת עם ר' – בן זוגי בשנים האחרונות.

וכן, זה עוד בלוג אוכל טבעוני.

האמת היא שעוד לא חשבתי עד הסוף על מה בדיוק יהיה בבלוג הזה. יהיו פה מתכונים, כמובן, אבל אני מקווה שלא רק מתכונים אלא התייחסות לכל הקשת הקולינרית, למשל מוצרים ומסעדות.

לפני שנתחיל, הנה כמה דברים שכדאי שתדעו עלי:

אני לא בשלנית דגולה ולא צלמת מדופלמת, אבל אני מאוד אוהבת לאכול ולבשל ולאפות. וכמו רוב אוהבי האוכל (אם לא כולם), גם אני אוכלת, בין השאר, עם העיניים ובגלל זה אני משתדלת שהאוכל שלי יראה טוב כמה שאפשר.

מתוקים, ושוקולד בעיקר, הם אחת האהבות הגדולות בחיי. שוקולד מריר, למרבה הבושה, מעולם לא היה השוקולד האהוב עלי אבל הוא היחיד שנשאר לי עכשיו. איך אומרים, זה מה יש ועם זה ננצח.

חוץ מזה אני אוהבת פירות. מעטים הדברים שישמחו אותי כמו צלחת נדיבה של פירות טריים בכל הצבעים. הפירות האהובים עלי ביותר הם משמשים וקלמנטינות.

אין כמו הקלמנטינות חמוצות של תחילת העונה.

אחד הריחות האהובים עלי הוא ריח של קפה שחור שמתבשל, אבל את הטעם אני שונאת ובפועל אני שותה רק קפה הפוך. עוד ריחות אהובים: ריח של בצק שמרים, ריח של קינמון וריח של עוגות. אני מניחה שאתם יכולים לנחש מה עמדתי לגבי עוגת שמרים במילוי קינמון.

אני מאוד אוהבת ספרי בישול, למרות שרק לעיתים רחוקות מאוד אני עושה שימוש במתכונים שבהם. בדרך כלל אני אוהבת לדפדף בהם, להסתכל בתמונות, לספוג את האווירה שבהם, לתכנן להכין מתכון כזה או אחר ואפילו לסמן לי מתכונים מועדפים, אבל לא להגיע אליהם אף פעם.

עדיין אין לי ספרי בישול טבעוניים, אבל אני מקווה שזה ישתנה בקרוב.

כשיש לי זמן פנוי – ולמען האמת אצלי זמן הוא מצרך נדיר מאין כמוהו – אני קוראת המון ספרים. קשה לי להצביע על ז'אנר אהוב, אבל אני כן יכולה לומר שהספרים האהובים עלי הם ספרים ארוכים כאורך הגלות, שפורשים בפני הקורא עולם שלם שאפשר לשקוע בו ולהתנתק לחלוטין מכל מה שמסביב.

כשאין לי זמן פנוי, מוזיקה היא דרך אפקטיבית נוספת להתנתק מהעולם במהירות וביעילות.

חוץ מזה אני אוהבת לשבת בבתי קפה עם לפטופ או עם ספר, בלי מטרה של ממש, לשתות קפה ולהסתכל על העיר ועל העוברים והשבים. ובכלל, אני חסידה גדולה של נוף עירוני – האנשים, ההמולה, בתי הקפה עם השולחנות על המדרכה, החנויות, השווקים.

שווקים הם עוד אהבה גדולה שלי (אם כי, יש להודות, בעיקר שווקים בחו"ל). אני מאוד אוהבת לשוטט בין דוכני הירקות והפירות, וגם אם אני לא קונה שום דבר אני נהנית להתרשם מהעושר, הצבעים, המגוון, הססגוניות. אני מפיקה המון חדווה משוטטות כזו ולא פחות חשוב – מקבלת השראה לבישולים.

איך אפשר להסתכל על כל המגוון הזה ועדיין לחשוב שלטבעונים אין מה לאכול?!

אז זהו, נראה לי שכיסינו את הדברים החשובים, לפחות בקווים כלליים, לפחות בכל מה שקשור (ולו בקשר עקיף) לנושא הבלוג. אל היתר תוכלו להיחשף בהמשך.

ועכשיו, אחרי ההכרות הקצרה, אפשר לעבור לדברים החשובים באמת – אוכל!

תגובה אחת

מתויק תחת כללי